כּשֶׁהָיִיתִי קָטָן, כְּבָר חָלַמְתִּי עָתִיד,
בּוֹ אֲנִי רַק אָמָּן, וּמְשַׂחֵק כָּל תַּפְקִיד,
הָעוֹלָם מִצְטַיֵּר כְּמוֹ תַּפּוּחַ גָּדוֹל,
כָּל אָדָם בּוֹ חָבֵר, וַאֲנִי כֹּל יָכוֹל.
הַהוֹרִים אָז אָמְרוּ, תַּגִּיד חָמוּד, קָדִימָה
אֶת מִי אַתָּה אוֹהֵב יוֹתֵר, אֶת אַבָּא אוֹ אֶת אִמָּא?
אָז חָשַׁבְתִּי וְהִסַּסְתִּי וְעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי,
וּפַעַם רִאשׁוֹנָה פִסְפַסְתִּי אֶת תַּפְקִיד חַיַּי.